יום רביעי, 18 בפברואר 2009

סיפור חיי סבתא מרגלית


View מסלול חיי סבתא מרגלית in a larger map


סתיו פליסקוב

סבתי נולדה ב-2 לאוקטובר , 1933.

היא נולדה בעיר גאבס שבתוניסיה.

משמעות השם – מרגלית בוקובזה:
בוקובזה- קשור ללחם. כנראה שבעברם בני המשפחה היו אופים.
השם הפרטי היה מרגושה אותו עיברה סבתי כשעלתה ארצה כדי להרגיש צברית.
אימה של סבתי הייתה עקרת בית והביאה לעולם כעשרה ילדים.
אביה של סבתי היה סוחר בעל רכוש רב , שאיבד את כל רכושו במלחמת העולם השנייה.
סבתי למדה בבית הספר "אליאנס", שהיה בית ספר מקצועי.
היא למדה תפירה ונאלצה לעזוב את בית הספר בגיל 17 כדי לעזור בגידול אחיה הקטנים ולכן לא קיבלה מעולם תעודה המעידה על סיום לימודיה.
בגיל מבוגר יחסית, הכירה סבתי את סבי באמצעות שידוך.
סבי היה תלמיד חכם, חייט, שוחט וחזן. השניים נישאו בעיר ספקס בתוניסיה והביאו 4 ילדים לעולם : שלושה בתוניסיה, בהם אמי ואחת בצרפת.

היחסים עם השכנים הגויים היו תקינים.
השכנים הערבים נעזרו לא מעט בשכניהם היהודים שהיו משכילים יותר ברובם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הגיעו לעיר הולדתה של סבתי וחיפשו אצל היהודים כסף וזהב. אביה של אימי החביא את כל חפצי הערך בבור באדמה ומעל הבור הושיב את אימו שהייתה מבוגרת מאוד.
מעולם לא עלה על דעתם של הגרמנים לחפש מתחת למקום מושבה וכך כל הכסף והזהב ניצלו מידי הגרמנים.
לפני עלייתה ארצה, היהודים סבלו מהתנכלויות מצד השכנים הערבים, זאת לאחר מלחמת ששת הימים. הרב הראשי של הקהילה נרצח והיהודים החלו במנוסה לכיוון צרפת.
חלקם נשאר בצרפת וחלקם המשיך בעלייה ארצה. סבי וסבתי שהיו ציוניים, העדיפו לעלות ארצה ולאחר פרק זמן של 4 חודשים בצרפת, הם קיבלו אשרת עלייה והתמקמו בעיר באר שבע, שם היו להם בני משפחה. עד היום סבתי גרה בבאר שבע.
הקליטה בארץ הייתה לא קלה בשל בעיית השפה. סבתי למדה לקרוא ולכתוב בעברית בנעוריה אך עד היום היא מתקשה לדבר עברית.
סבי לא מצא עבודה בקלות ופוטר מספר פעמים ממקום עבודתו.
מצבם הכלכלי היה קשה אך הם לא איבדו את שמחת החיים והכרת תודה לאל, בהיותם דתיים ומאמינים.

סבתי היא אישה שקטה שאיננה מתבלטת, נחבאת אל הכלים וצנועה. היא אף פעם לא שמה את עצמה במרכז ותמיד דואגת לכל הסובבים ולא לעצמה.
לכל בישוליה יצא שם וכל הנכדים והילדים מעריצים את מעשי ידיה ובכלל, אותה.
סבתי ממשיכה ומנסה להנחיל לנו נכדיה את המנהגים והערכים עליהם גדלה ואנו נמשיך במסורת לדורי דורות.




יום שלישי, 17 בפברואר 2009

סיפור חיי אמי




אמי נולדה בתוניסיה שבצפון אפריקה ועלתה לישראל בגיל 7, שנת 1970.



אמי ומשפחתה עלו ארצה בעקבות פגיעות רבות ביהודים שהיו באותה תקופה.



הרב הראשי נרצח על ידי הערבים, בתי כנסת נרגמו באבנים והדבר גרם לבהלה בקרב היהודים.



בית הכנסת של סבי נפגע וחלונות הויטרז' נופצו על ידי המון זעם.



אימי מתארת: "אני זוכרת שמאות ערבים היו מתכנסים במקום אחד וראשי הציבור שלהם היו משמיעים ברמקול דברים בגנות מדינת ישראל".



בילדותה התושבים הערביים בתוניסיה הציקו ליהודים וקראו להם בשמות גנאי.



אמא אוהבת לעסוק בבית בבישול, אפיה, ציור, נגינה, שירה וקריאה.



אמי למדה בתיכון "מקיף ד" שבבאר שבע במגמה עיונית.



בתום לימודיה התיכוניים היא התגייסה לצבא ולמדה משך שמונה חודשים חשמלאות-מכשירנות מטוסים.אימי שירתה שלוש שנים בצבא ונקראה מספר פעמים לשירות מילואים אליו הלכה בלב חפץ.



בתום שירותה הצבאי,אימי נרשמה ללימודים באוניברסיטת בן גוריון בנגב,שם למדה בלשנות אנגלית ופילוסופיה יהודית. אימי סיימה תואר ראשון בהצטיינות.לאחר מכן למדה תעודת הוראה והוכשרה כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון.

יום ראשון, 22 ביוני 2008

על עצמי...

נולדתי בשנת 1996 ב- 13 באוקטובר.
נולדתי ב- 10 בבוקר במשקל 4.7 קילו בבית החולים השרון בפתח תקווה.
אני הסנדוויץ' במשפחה ויש לי 2 אחים ואחות חורגת.
נולדתי בגובה 54 ס"מ, צבע עיניי חום ושערי בצבע שחור חלק .
אני תמיד שמחה ואוהבת לבלות עם חברותיי.
אני שונאת ללכת לישון מוקדם ולקום בבוקר ואני אוהבת לנגן בפסנתר.
החברה הטובה שלי היא זוהר שטיינברג.
התחביבים שלי הם לנגן בפסנתר, לרקוד ולשיר.
הספר האהוב עליי הוא "נולד לרוץ".
אני אוהבת לשמוע מוסיקה של כל מיני סגנונות כמו היפ הופ, ג'אז, רוק ועוד..
שחקן הקולנוע האהוב עליי הוא אדי מרפי.
המאכלים שאני אוהבת הם קורנפלקס ואוכל של אמא.
בספורט אני אוהבת לרוץ, לרקוד ופילאטיס.
אני עוזרת בבית בניקיונות ובסידור הבית בשעת הצורך.
אפשר לפנק אותי בחדר חדש ומחשב חדש.
מכעיס אותי שמקללים או מרביצים לי בהגזמה וכשאני כועסת אני יכולה להרוס חפצים.
אני מתרגשת כשמלחיצים ומסקרנים אותי.
כשהייתי בת שנה לא נתתי לאף איש להחזיק ולשמור עליי.
האנשים היחידים אשר סמכתי עליהם היו ההורים שלי. כשהיו שמים אותי על אבי הייתי ישר נרדמת וכשהייתי בידיי אמי הייתי נרגעת וצוחקת איתה.
כשהייתי קטנה הגננת משכה בידי, כנראה רצתה לקחת אותי וכיוון שהתנגדתי היא משכה חזק עד שהמרפק יצא מהמקום.
הגננת לא הודיעה דבר להוריי, הם גילו את ידי הפצועה רק לאחר השתחררותי מהגן והם באו לאסוף אותי ולקחו אותי היישר לבית החולים.
כשהייתי בת 8 אני ומשפחתי נסענו לטיולי ג'יפים מרובים והיה טיול אחד שלא רצינו להיות בתוך האוטו, אלא מאחורה, בבאגאג'.
הבאגאג' היה פתוח ואני כמעט נפלתי לצוק אך אחיי ובני דודיי החזיקו ומשכו אותי אליהם חזרה .
הייתי בגנון אפרוחים בשנת 1997.
הגננות והילדים היו נחמדים ועד היום חלק מהילדים איתי בכיתה.
הייתי בגן חובה בגן חרוב והגננת הייתה אילנה.
אני זוכרת מהגנים רק את עידו עמית.
הייתי בבית הספר היסודי "קשת" ובכיתה א' המורה הייתה צילה. באותה שנה נעקצתי לראשונה על ידי דבורה וצילה לקחה אותי למרפאה.
בהפסקה, הסתובבה דבורה בחצר הכיתה ולא עזבה אותי ואת חברותיי.
הבנות רצו ישר אל תוך הכיתה ואילו אני נשארתי בחצר כי זו הייתה דבורה שנראתה לא מזיקה.
הדבורה עקצה אותי וכל הילדים רצו לעברי, גם המורה והיא לקחה אותי למרפאה הסמוכה ונתנו לי תרופות ומשחות עד שלא כאב וחזרתי לכיתה שמחה ומאושרת.

יום שישי, 22 ביוני 2007

על עצמי...








נולדתי בשנת 1996 ב- 13 באוקטובר.
נולדתי ב- 10 בבוקר במשקל 4.7 קילו בבית החולים השרון בפתח תקווה.
אני הסנדוויץ' במשפחה ויש לי 2 אחים ואחות חורגת.
נולדתי בגובה 54 ס"מ, צבע עיניי חום ושערי בצבע שחור חלק .
אני תמיד שמחה ואוהבת לבלות עם חברותיי.
אני שונאת ללכת לישון מוקדם ולקום בבוקר ואני אוהבת לנגן בפסנתר.
החברה הטובה שלי היא זוהר שטיינברג.
התחביבים שלי הם לנגן בפסנתר, לרקוד ולשיר.
הספר האהוב עליי הוא "נולד לרוץ".
אני אוהבת לשמוע מוסיקה של כל מיני סגנונות כמו היפ הופ, ג'אז, רוק ועוד..
שחקן הקולנוע האהוב עליי הוא אדי מרפי.
המאכלים שאני אוהבת הם קורנפלקס ואוכל של אמא.
בספורט אני אוהבת לרוץ, לרקוד ופילאטיס.
אני עוזרת בבית בניקיונות ובסידור הבית בשעת הצורך.
אפשר לפנק אותי בחדר חדש ומחשב חדש.
מכעיס אותי שמקללים או מרביצים לי בהגזמה וכשאני כועסת אני יכולה להרוס חפצים.
אני מתרגשת כשמלחיצים ומסקרנים אותי.
כשהייתי בת שנה לא נתתי לאף איש להחזיק ולשמור עליי.
האנשים היחידים אשר סמכתי עליהם היו ההורים שלי. כשהיו שמים אותי על אבי הייתי ישר נרדמת וכשהייתי בידיי אמי הייתי נרגעת וצוחקת איתה.
כשהייתי קטנה הגננת משכה בידי, כנראה רצתה לקחת אותי וכיוון שהתנגדתי היא משכה חזק עד שהמרפק יצא מהמקום.
הגננת לא הודיעה דבר להוריי, הם גילו את ידי הפצועה רק לאחר השתחררותי מהגן והם באו לאסוף אותי ולקחו אותי היישר לבית החולים.
כשהייתי בת 8 אני ומשפחתי נסענו לטיולי ג'יפים מרובים והיה טיול אחד שלא רצינו להיות בתוך האוטו, אלא מאחורה, בבאגאג'.
הבאגאג' היה פתוח ואני כמעט נפלתי לצוק אך אחיי ובני דודיי החזיקו ומשכו אותי אליהם חזרה .
הייתי בגנון אפרוחים בשנת 1997.
הגננות והילדים היו נחמדים ועד היום חלק מהילדים איתי בכיתה.
הייתי בגן חובה בגן חרוב והגננת הייתה אילנה.
אני זוכרת מהגנים רק את עידו עמית.
הייתי בבית הספר היסודי "קשת" ובכיתה א' המורה הייתה צילה. באותה שנה נעקצתי לראשונה על ידי דבורה וצילה לקחה אותי למרפאה.
בהפסקה, הסתובבה דבורה בחצר הכיתה ולא עזבה אותי ואת חברותיי.
הבנות רצו ישר אל תוך הכיתה ואילו אני נשארתי בחצר כי זו הייתה דבורה שנראתה לא מזיקה.
הדבורה עקצה אותי וכל הילדים רצו לעברי, גם המורה והיא לקחה אותי למרפאה הסמוכה ונתנו לי תרופות ומשחות עד שלא כאב וחזרתי לכיתה שמחה ומאושרת.